ואיך שירד החושך התחיל גם לרדת גשם. אני עם מ”ק על הגב וחגור מלא צריך לצאת עכשיו לסיור סביב המחנה. פשוט טירוף.

אבל אי אפשר לבוא בטענות למפקד, כי הוא אחד מאיתנו.

גיל דדון היה בן גילי, נשוי טרי (כמוני), ועם תינוק חדש בבית (כמוני).

וגיל פשוט אהב את הצבא והמילואים, ונראה לי שאפילו שמח כשמינו אותו להיות מ”כ.

הוא פיקד על הסיור.

אז יצאנו. הזענו ונרטבנו וקיללנו וצחקנו מהטירוף של ללכת בחושך ובגשם, “כי זו הפקודה”.

וביצענו המשימה, ללא ארועים מיוחדים.

אחרי כמה ימים מחבל על אופניים התפוצץ על כח  בצומת המובילה לנצרים.

4 קצינים נהרגו.

לא ממש היכרתי אותם.

אני לא מקנא במי שכן.

נכנסו לרמת כוננות מטורפת. היינו מסתכלים על הסביבה רק מאחרי בטונדות ועם הכוונות בין העיניים. פתחנו באש על כל שיח שזז.

שרק ינסו להתקרב אלינו שוב.

ולמרות זאת, באמצע הלילה של ה19 לנובמבר 1994 עברה מכונית בצומת נצרים, וירתה על העמדה תוך כדי תנועה.

כדורים ספורים נורו, באש לא מכוונת.

כדור אחד בלבד מהם פגע.

בגיל.

בן 26 היה בנופלו.

הוא הותיר אחריו אלמנה ותינוק מתוק, עם עיניים עצובות.

יהי זכרו ברוך.

וה’ יקום דמו.