חדשות בארכיאולוגיה

לאחרונה התבשרנו על כמה גילוים של ממצאים זעירים אך משמעותיים ביותר לשחזור ההיסטוריה בא”י, בעיקר ההיסטוריה של היהדות העתיקה.

בעיר דוד פרופסור רוני רייך ואלי שוקרון דיווחו לפני חודשיים על גילוי טביעת חותם אשר עליו נרשמו האותיות “דכא \ ליה“. לדעתם הכוונה לביטוי “קדוש לה””, ושחותם זה שימש לחתימת מוצרים טהורים שהובאו לבית המקדש.

על קריאה זו הביא סוחר העתיקות המתמחה בחותמות, רוברט דויטש, תמיהה, והציע בבלוג שלו שלטביעת החותם היה לשימוש אחר. משנה קדשים, מסכת תמיד ג 3 מציינת שבפאה הצפונית מערבית של בית המקדש היתה “לשכת החותמות“. מסכת שקלים (ה 4), מרחיבה מה היה השימוש של חותמות אלו: “מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, נותן לו מעות ומקבל ממנו חותם. בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים, ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים. ולערב באין זה אצל זה, ואחיה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן [מיוחנן] מעות.“

מהתאור המשנאי משתמע שהכהנים כפו על מקריבי הקרבנות לרכוש את הנסכים הנילווים באופן עקיף, ע”י חותמות.  מקוממת במיוחד הסיפא המודה שבערב היו מחלקים בינהם מוכר החותמות (יוחנן) ומחלק הנסכים (אחיה) את רווחי היום..

קו פרשנות דומה נקט פרופסור שלמה נאה מהאוניברסיטה העברית, ובפרסום מטעמו הוא מציע שטביעת החותם אכן היתה מעין “קבלה” על מסירת קרבן, אך הוא סבור כי משמעות הטקסט היא “דכ[ר, יום] א, [ש]ל [משמרת] יה[ויריב]“.

יהויריב היתה אחת מ24 משפחות כהונה ששרתו שבועיים בשנה בבית המקדש, והחותם, אם כך, היה “קבלה” על כך שהמקריב הקריב אייל זכר (“דכר” בארמית), ביום א, במשמרת משפחת יהויריב.

כך או כך, חותם זה הוא חפץ ראשון מסוגו, המאפשר הצצה לעולם הקרבת הקורבנות בימי בית המקדש, ותוספת משמעותית להבנה כי למשנה יש ערך היסטורי ריאלי ואמין.

חותם נוסף שזכה לכותרות לאחרונה נחשף בחפירות הצלה של רשות העתיקות באתר קטן שממזרח לעכו בשם חורבת עוצה. החותם, שגודלו כ5 ס”מ, מכיל תבליט של מנורת שבעת קנים, סמל יהודי  מובהק בעת העתיקה, ובחלקו האחורי חרותות כמה אותיות, כנראה שמו של בעל החותם, “ליאונטיס”. שם זה אינו יהודי בהכרח, אך כבר בבית שאן התגלה מבנה שהכיל בית כנסת ובעליו היה בעל אותו שם – “ליאונטיס” (חלקים ממבנה זה מוצגים כיום במבואה החדשה של מוזיאון ישראל).

לדעת ד”ר דני שיאון, חופר האתר, החותם היה כנראה של אופה יהודי, או של בית יצור לשמן זית. בשל הקירבה הגיאוגרפית של חורבת עוצה לעכו סבור שיאון כי המוצרים אשר נוצרו וסומנו בחורבת עוצה נועדו לצריכת הקהילה היהודית של עכו.

הפיתוח התיירותי לא מפסיק להתחדש, ורק בשנה שעברה דיווחתי על הפיתוח התיירותי הנרחב בירושלים. אחד החידושים היה השלמת חשיפת תעלות הביוב שמתחת לרחוב שבין בין בריכת השילוח לכותל המערבי. ההליכה מתחת לאדמה, לאורך למעלה מ500 מ’, וסופם אל מול הכותל המערבי היא אחת החוויות המרתקות שתייר יכול לחוות בסיור בירושלים.

אלא שבגשמי הברכה של ינואר 2012 הכניסה אל התעלה קרסה, והמעבר נסתם. עמותת אלע”ד פועלת כעת במרץ על תיקון הנזקים ופתיחה מחודשת של כלל המעבר, אך נכון לעכשיו הכניסה טרם תוקנה. עם זאת ניתן עדיין ללכת בתעלה את הקטע שבין “חניון גבעתי” לפינת הכותל המערבי.

הגשמים גם הביאו להצפה נדירה של הקטע שנחשף של בריכת השילוח.

ובעוד בעיר דוד מתקנים, בהרודיון מתקינים.

בעת ביקור בהרודיון השבוע עלצתי לראות צוות המתקין מודל של הקבר המלכותי שפרופסור נצר ז”ל  מצא ב2007 במורדות הצפון מזרחיים של האקרופוליס. מהקבר נותר רק הבסיס, וככל הנראה הוא נותץ עוד בעת העתיקה, אך נמצאו מספיק פריטים ארכיטקטונים המאפשרים שחזור של כלל הנפש והסרקופגים שהושמו בו. המודל מוצב ליד הכניסה הראשית, אך הכוונה היא לשלב אותו במרכז מבקרים עתידי. צורתו מזכירה משהו את “יד אבשלום” שבנחל קדרון, אך עם עיטורים דמויי כדים\אורנות על גגו.

בעקבות התקנת המודל “הארץ” פרסם כתבה ובה ביקורת על המודל ותוכניות הפיתוח באתר. אני לא רואה שום פסול בפיתוח עזרים ומרכזי מבקרים באתרי עתיקות, וחושד שמאחרי הביקורת דיעות פוליטיות מסוימות.

התקשורת דיווחה כבר באוגוסט שנה שעברה על הגעת הפרויקט השאפתני של גוגל, “גוגל צילומי רחוב (= Google Street view)”, לישראל. הרעיון השאפתני (והקצת חטטני), הוא מתן צילומי רחוב רציפים של ערים מרכזיות, אותם יכול הגולש לראות על “גוגל מפס (=Google Maps)” בעזרת איקון הדמות הצהובה.

לאחרונה נתקלתי ברכבי הפרויקט משוטטים בסמטאות העיר העתיקה, ובהזדמנות אחרת רכב הפרויקט עבר ממש מולי בעודי חונה (באדום צהוב..) בנקודת התצפית של הר הזיתים.  נקוה רק שזה לא יגמר בדו”ח חניה..

 נכון לסוף ינואר 2012, הצילומים טרם הועלו בתכנת המפות של גוגל, אך סביר שהדבר יעשה בקרוב.

כמידי שנה, ב18 לינואר נאספו להם אלפי צליינים (וכמה מאות תיירים לצלמם..), בשביל לחגוג את טקס ה”אפיפאניה” (=”ההתגלות”) של ישו כבן האלוהים.

השנה הסדירה המדינה חניון פנימי לעשרות האוטובוסים, ולא היה צורך בהסעות פנימיות.  הכל התנהל לפי המתוכנן, למעט האתיופים, שהחליטו השנה לקיים הטקס ביום שלמחרת, עם האשורים.

בשעה 11 הגיע הפטריארך היווני-אורתודוקסי, תיאופילוס הג’ אל מנזר “יוחנן המטביל” (=”קאסר אל יהוד” בערבית), וערך את השלב הראשון של הטקס.

לקראת השעה 12:00 סיים הפטריארך את תפילתו, והחלה התהלוכה הטקסית ממנזר “יוחנן המטביל” אל גדת הירדן.

את תיאופילוס הג’ ליוותה פמליה של אנשי כמורה, ובראשם סדרנים העונדים את התרבוש התורכי, פריט לבוש חובה באימפריה העותמאנית שבוטל לפני לפני מאה שנה, אבל מסורת זו מסורת..

לפניהם צעדה בגאון תזמורת חמת החלילים של בית צחור, שנוסדה בראשית המנדט הבריטי (1919), וממשיכה לחלל בטקסים וארועים שונים עד ימינו.

באתר ההטבלה עצמו ההמולה היתה רבה. אל המים הורשו להגיע רק צליינים המתעדים להיטבל, ולגופם חלוק לבן המיוחד לטבילה. יש מהצליינים הרוסים שנוהגים לשמור חלוק זה ליום קבורתם.

מי שלא יכל לטבול, או אף לצפות בטקס, יכל לראות את שידורו על מסכים גדולים.

בשיא הטקס הפריח הפטריארך יונים והיזה מים קדושים אל עבר הירדן.

לאחר מכן הוזמנו כל המשתתפים למנזר גרסימוס (=דיר חג’לה) לארוחת צהרים בסיסית אך מזינה.

בצד הירדני לא ניכרה פעילות מיוחדת באותו יום, אך הפיתוח בגדה המזרחית רב מאד, ונכון לעכשיו בנויות לאורכו חמש כנסיות, ואף בית מלון מפואר בבעלות רוסית.

 ..למי שהחמיץ, ניתן יהיה לראות את הטקס שוב, שנה הבאה, ב18 בינואר

להתראות!

.

.

.

.

סרטון של התהלוכה שצילמתי עם הפלפון..

בקיץ 2011 הוחלט לפתח את האגף התחתון של מרכז המבקרים של מצדה למתחם קניות.

זוהי ההתפתחות האחרונה בסדרה של פיתוחים מיסחריים שונים שנעשים במצדה בשנים האחרונות, שכל תכליתם, כך נראה, הוא לייצר עוד כסף עבור הרט”ג.

ביטאתי את הסתייגותי מהמגמה בכתבה באתר שלי:

http://www.dannythedigger.com/macdonalds-in-masada

ולשמחתי הנושא לדיון בYNET:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4121740,00.html

אני תקוה אם כך שגם בעתיד נמשיך לראות במצדה יותר קניונים של טבע ופחות קניונים של קניות…

הסניף החדש של מקדונלדס במצדה

מאז 2004 מנהלים במרץ ד”ר גבי ברקאי וצחי צוויג פרויקט יחודי של סינון השפכים אשר הוצאו מהר הבית ב1999 על ידי הווקף.

רבות נאמר על הפרויקט והממצאים, וניתן לעקוב אחר גילוים ופרסומים חדשים באתר האינטרנט של החפירות.

ניתן גם לראות כאן סרטון חדש ומצוין על הפרויקט.

בביקור מזדמן באתר סינון השפכים מהר הבית צחי הזמין אותי לבחון תגלית חדשה ויוצאת דופן.

מדובר בשבר אבן גיר אופינית לאזור ירושלים.

אך היא היתה מעוגלת בצורה מאד מסוימת.

שמא מדובר בשבר פסל פיגורטיבי מהר הבית?

אם כן, מאיזו תקופה??

ואיפה שאר הגוף??

שרידי פסל אישה מהתקופה הרומית נתגלו בעבר בסביבות הר הבית, (ראה כתבה שלי כאן, גלגל לתחתית הכתבה).

האם מדובר בפסל נוסף?

או שזהו סתם שבר ארכיטקטוני?,

ימים, וסינונים נוספים, יגידו.

המקרא מתאר שעם שובו מגלות בבל לירושלים, ערך נחמיה “מסע לילי” בין חורבות העיר. המראה לא היה מלבב: “..יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ” (נחמיה ב 17).

בתגובה יוזם נחמיה מפעל לשיקום ירושלים מחורבותיה, ביצורה, ופיתוחה: “לְכוּ, וְנִבְנֶה אֶת-חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם, וְלֹא-נִהְיֶה עוֹד, חֶרְפָּה.“ (שם).

סיור בירושלים בראשית המאה ה21 מקנה תחושה דומה של פיתוח, אך בעיקר של אתרי עתיקות ותיירות בעיר העתיקה וסביבותיה.

שער שכם למשל כוסה בחודשים האחרונים בפיגומים ו”הוסתר” לשם שיפוצים ותיקונים. כעת שהעבודה הושלמה השער היפה ביותר בירושלים נראה יפה עוד יותר!.

ליד שער נוסף, שער יפו, מערות קבורה מימי בית ראשון (מאה עשירית עד שישית לפנה”ס), אשר נחשפו לפני כ40 שנה, זכו לעדנה. האזור נוקה מצמחיה ופסולת, ונראה נקי ויפה.

לא הרחק משער שכם, המתחם התת-קרקעי הענק שמתחת לרובע המוסלמי הידוע בכינויו “מערת צדקיהו” גם כן זוכה לפיתוח. בימים אלו מחפרון מסיר שכבות מילוי לשם חשיפת פתח נוסף אל המערה, וליד הכניסה מתקינים רצפות בטון למבנה שרותים קבוע ומסודר, לנוחיות המבקרים.

בכותל המערבי גם ניתן לראות חידושים. ברחבת התפילה המקורה שבעזרת גברים פירים שנחשפו לפני למעלה ממאה שנה זכו לרצפת זכוכית חדשה, המראה יפה את עומק הפירים והרחוב העתיק שבקרקעיתם.

ובחלק המערבי של רחבת התפילה של הכותל המערבי לא מזמן הושלמה חפירה רחבת היקף אשר חשפה, בין השאר, מתקנים מימי הצלבנים (צובעי בדים יהודים אולי?), רחוב מרכזי מהתקופה הרומית, ו”בית ארבע מרחבים” נדיר בהשתמרותו.

האתר טרם נפתח לקהל, אך ניתן להשקיף עליו יפה מרחוב “הכותל” שמעליו.

הרחוב העתיק המפורסם ביותר בעיר העתיקה, ה”קרדו מקסימוס” גם הוא זוכה לעדנה. ציור קיר גדול הוסף לפני שנה בפאתו הצפונית, וכעת משפצים ומתקנים את אבני הרחוב.

דרומית לעיר העתיקה, בעיר דוד, עמותת אלע”ד מממנת ומנהלת זה כמה שנים חפירות ארכיאולוגיות ופיתוח חסר תקדים. כרגע עובדים באתר שלוש משלחות שונות. החפירה המרתקת ביותר לדעתי מתנהלת כעת מתחת לקרקע, ותכליתה השלמת חשיפת תעלת הביוב שמתחת לרחוב שקישר את “בריכת השילוח” עם אזור הכותל המערבי והכותל הדרומי. הליכה במסלול זה היא אחת החוויות החזקות ביותר לטיול בירושלים כיום!.

בכנסיית הקבר גם ניתן להבחין בשינוי. האתר הכה חשוב לעולם הנוצרי רווי במאבקי כח ושליטה על חלקיו השונים, וכך למשל, למעלה מ150 שנה אסור להזיז סולם הנמצא מעל חזיתו. אך לאחרונה דומה שהנציגויות השונות הגיעו להסכמה על שיפוץ הגג של המבנה באגף המזרחי של הרחבה שמול הכניסה המרכזית.

הסכמה שכזו גובלת בארוע היסטורי!..

בהר ציון גם ניתן להבחין בתכונה רבה. “קבר דוד” המסורתי זוכה לשיפוץ. האריחים הצבעוניים שהותקנו במקום במאה השמונה-עשרה נוקו והותקנו לאחרונה מחדש.

ובקומה ממעל, מסדרון הכניסה לחדר “הסעודה האחרונה” זכה גם הוא לשיפוץ ראוי ונאה.

אז גם לותיקים שבטיילי ירושלים יש כעת סיבה לחזור ולטייל בעיר.

העיר  נראית כעת טוב מתמיד!

“חירבת מידרס” הוא אתר עתיקות די גדול (כ120 דונם) הנמצא 30 ק”מ דר-מע מירושלים, בגבעה שמדרום לישוב “צפרירים”.

האתר תועד לראשונה ע”י החוקר הצרפתי ויקטור גרן במאה ה19, אך עד 2010 לא נערכה בו חפירה של ממש.

סקרים שבוצעו באתר לימדו שהאתר היה מיושב על ידי יהודים בתקופה הרומית הקדומה, וכאשר מרדו היהודים כנגד הרומאים הם יצרו מתחת לפני השטח מערות מפלט. כיום מערות המפלט שבאתר הם אתר תיירות פופולארי, בעיקר בקרב קבוצות נוער וטיולי בתי ספר.

אבן משקוף אחת שתמיד נראתה על פני השטח לימדה על קיומו של מבנה גדול בקרבת מקום, וההשערה היתה כי מדובר בבית כנסת.

לאחר שב2010 זוהו נסיונות לחפירות שוד בסביבות אבן המשקוף, החליטה רשות העתיקות לחפור את סביבות אבן המשקוף, ולחשוף את המבנה במלואו, כדי להגן על הממצאים באם ימצאו, מפני השודדים.

החפירות שבוצעו במהלך דצמבר 2010- ינואר 2011 חשפו את המבנה במלואו, אולם להפתעת כולם התברר כי המבנה הוא – כנסיה!.

הסתבר שאבן המשקוף ניצבת מעל הכניסה המקורית לכנסיה, והמבנה עצמו הצטיין בפסיפסים רבים ובמצב השתמרות מצוין.

השמועה על הגילוי החדש ויפה הביאה מבקרים רבים לאתר וזכתה לכיסוי תקשורתי רחב, במיוחד לאור הכוונה לכסות את העתיקות באם לא ימצא תקציב לפיתוח המקום ולפחיחתו לקהל הרחב.

(ראה כתבה שלי על המקום שפורסמה בYNET כאן).

כנראה שהכיסוי התקשורתי הביא למודעות ציבורית, וימים ספורים לפני כיסוי המתחם ביקר במקום נציג משרד ראש הממשלה, ונקבע שימצא תקציב לשימור האתר ופתיחתו לקהל הרחב.

אלא שכעבור כמה ימים, כנראה בליל ה22 למרץ, ונדליסטים באו עם כלי מתכת וחיבלו במזיד בחלקים רחבים של הפסיפסים  (ראה כתבת תיעוד החבלה כאן).

התגובה המיידית של רשות העתיקות היתה כיסוי האתר, לשם הגנה על יתר שרידיו.

מאז דומה שנשכח סיפור הגילוי וההבטחות הממלכתיות. וחבל.

האם לא ראוי שתגלית כזו יפה תהיה מוצגת לקהל הרחב?

ואם לא ניתן להגן עליה באתר, האם לא ראוי להעתיק הפסיפסים לאתרי רט”ג מפוקחים כדוגמאת מרישה?

הכסף הובטח.

והבטחות צריך לקיים.

.

הנה כמה תמונות שצולמו על ידי מבקרים שונים באתר כשנחשף.

תקריב של אחד מתאורי החיות בריצפת הפסיפס מחירבת מדרס. הצילום באדיבות פטר סטפנסקי

תקריב של אחד מתאורי החיות בפסיפס מחירבת מדרס. הצילום באדיבות פטר סטפנסקי

תקריב של אחד מתאורי החיות בפסיפס מחירבת מידרס. הצילום באדיבות פטר סטפנסקי

אחד מפסיפסי חירבת מדרס. צילום באדיבות מאיר קמחי

פרט מפסיפסי מדרס. צילום באדיבות מאיר קמחי

הירידה לקריפטה שמעבר לאפסיס בכנסית חירבת מדרס. צילום באדיבות מאיר קמחי

כותרת שיש קורינתית מחירבת מדרס. צילום באדיבות מאיר קמחי

פרט מפסיפסי חירבת מדרס. צילום באדיבות מאיר קמחי

לפי בשורת מתי יוחנן המטביל היה פעיל במדבר יהודה (ג 1), וכאשר ישו בא אליו, הוא הטביל אותו בנהר הירדן (ג 6). תאור זה מלמד שאתר ההטבלה צריך להיות לאורך נהר הירדן, אך בקרבת מדבר יהודה. המקום היחידי התואם נתונים אלו, הוא סופו של נהר הירדן, בקרבת שיפכו אל תוך ים המלח, בסביבות יריחו.

בשורת יוחנן אף מציינת את שם מקום ההטבלה (“בית עניה מעבר לירדן“, א 28), אך שם מקום זה אינו ידוע ממקורות אחרים.

בתקופה הביזנטית החלה להתפתח מסורת לפיה הטבלת ישו ארעה באתר לאורך הירדן הנמצא 8.5 ק”מ מדרום מזרח ליריחו. שמו הערבי של האתר הוא “אל מעטס” (“[אתר] ההטבלה”). בקרבתו נמצא מנזר בשם “קאסר אל יהוד” (“מבצר היהודים”), המשמר מסורת שזהו גם המקום בו חצו בני ישראל את הירדן בהיכנסם אל הארץ המובטחת.

אתר ההטבלה היה יעד צליינות פופלארי בתקופה הביזנטית והצלבנית, ושוב במאה ה19-20.

אך לאחר מלחמת ששת הימים (1967), נהר הירדן הפך לקו גבול בין ישראל וממלכת ירדן, ולאחר סדרת ארועי חדירה בגזרה זו, גדרות תיל ושדות מוקשים הותקנו לאורך הנהר, כולל באתר ההטבלה. האתר ניסגר לביקורים סדירים.

אך ב1994 חתמו ישראל וירדן הסכם שלום, ובקיץ האחרון (אוגוסט 2010), השלים משרד התיירות פרויקט של ניקוי הציר לאתר ההטבלה ממוקשים, ופיתוח האתר עצמו. כיון שכך, חגיגת ה”אפיפאני” של 2011 היתה צבעונית יותר מתמיד.

יותר מ10,000 צליינים נלהבים מהכנסיה היוונית-אורתודוקסית והכנסיה האתיופית התכנסו בבוקר יום החג וחיכו לבואו של הפאטריארך. ב11:00 עברה מכונית השרד שלו דרך הקהל ועצרה מול מנזר “קאסר אל יהוד”. בשעה שהפטריארך נשא תפילה במנזר החלו האתיופים בתהלוכה טקסית לכיוון אתר ההטבלה, שרים לפי מקצבי תופים. באתר עצמו חלק מהמשתתפים טבלו אל מול הקהל המריע.

אחריהם החלה התהלוכה היוונית-אורתודוקסית. תזמורת של ערבים נוצרים מתנועת הצופים של בית סחור (כפר ליד בית לחם)  הובילה את התהלוכה, מנגנת בתופים וחמת חלילים סקוטית. אחריהם צעדה ראשי הקהילה היוונית-אורתודוקסית ובינהם הפטריארך עצמו.

באתר ההטבלה הפטריארך ניהל את הטקס שכלל ניענוע ענפי עץ תמר, הזית מים על הקהל, ושיחרור כמה יונים, כבבואה לתיאור בברית החדשה: “ישוע נטבל ועלה מיד מן המים. אותה עת נפתחו השמים והוא ראה את רוח אלהים יורדת כיונה ובאה עליו. והנה קול מן השמים אומר: “זה בני אהובי אשר בו חפצתי.” (מתי ג 16-17).

לאחר הטקס המרכזי הוגשה ארוחת צהרים לכל המשתתפים, צליינים ותיירים כאחד, במנזר דיר חג’לה הסמוך.

תגלית מכה גלים

הסערה האחרונה פגעה באתרי עתיקות, אך גם חשפה כמה תגליות מפתיעות

16 דצמבר, 2010

“מאז ילדותי אני אוהב לשוטט לאורך קו החוף הזה, נהנה מהנוף ומהגלים, ומקוה למצא משהו מענין” אמר נחמיה, “ככלות, זהו חוף של אתר בן 4000 שנה. אז כמובן שאחרי הסערה, היו לי ציפיות למצא משהו. אבל אני מודה שהתגלית הזו היתה מעל ומעבר למה שציפיתי!”.

רוב התקשורת, העולמית והמקומית, עסקה בימים האחרונים במזג האויר. חלקים רבים של אירופה וצפון אמריקה חווים כעת סופות שלגים וטמפרטורות הצונחות לכדי 20 מעלות מתחת לאפס. והשבוע סוף-סוף החורף הגיע גם לישראל. הטמפרטורות צנחו, והחלו ממטרים של גשם מלווה באבק. החרמון התכסה לבן, והכינרת החלה להתמלא.

המערכת הזו התאפינה גם ברוחות חזקות, וגלים גבוהים במיוחד. הגלים גרמו נזקים לכמה אתרים לאורך קו החוף, ובמיוחד לאתרי עתיקות.

בקיסריה, עיר נמל חשובה שנוסדה לפני 2000 שנה, הגלים הרסו מבנה לאורך המזח, והחריבו לחלוטים קיר בטון בחזיתו המערבית. הקיר נבנה ב1953-4, אך יסודותיו מהתקופה הרומית. המזח כרגע שבור לשלושה חלקים. היקף הנזק ביסודות העתיקים עדיין לא ידוע.

המזח של קיסריה העתיקה לפני הסערה הגדולה. צילום באדיבות עומר וולוך

המזח של קיסריה במהלך הסערה. צילום באדיבות רשות העתיקות

המזח של קיסריה בעת הסערה. קיר הבטון שהיה בחלקו הצפוני של המזח נהרס לחלוטין. הצילום באדיבות רשות העתיקות

זום אאוט מראה כי כל המזח מוצף אבני בנין עתיקות. הצילום באדיבות רשות העתיקות.

מצפון לנמל העיר העתיקה, היכן שקטע יפה של אמת המים הרומית לקיסריה השתמר במשך מאות בשנים, הסופה הסירה חול רב, וחשפה את יסודות הקשתות של האמה.

אמת המים לקיסריה לפני הסערה. הצילום באדיבות דיויד פרייד

אמת קיסריה לאחר הסערה. הצילום באדיבות רשות העתיקות

ומדרום לתל-אביב הסופה פגעה באתר עתיקות חשוב נוסף – תל אשקלון.

אשקלון נוסדה לפני כ4000 שנה, והיתה עיר מסחר ומנהל חשובה ברוב התקופות ההיסטוריות.

שחיקת הדופן המערבית של העיר על ידי הים היתה בעיה ידועה כבר בעת העתיקה, ובימי הביניים עמודי גרניט מהתקופה הרומית מוחזרו לקיר מגן אל מול הים. כאשר קיר זה תועד לראשונה, במאה התשע-עשרה, חציים של העמודים כבר היה חשוף.

למנוע המשך השחיקה ב2008 אגף השימור של רשות העתיקות יצר קיר מגן בין העמודים, אך בסופה האחרונה קיר זה נפגע.

קיר המגן של אשקלון העתיקה אל מול הים לפני הסערה

קיר המגן העתיק של תל אשקלון במהלך הסערה. שים לב לקיר מגן נוסף שהוסף על ידי רשות העתיקות, אך הוא התמוטט. הצילום באדיבות רשות העתיקות

.

.

אך באופן מפתיע הסופה גם הוכחה כמועילה למחקר הארכיאולוגי במקומות מסוימים.

באשדוד הסופה האחרונה חשפה על קו החוף מבנה אבן מלבני שלא היה ידוע קודם. זמנו ואופיו אינם ידועים, ויש לקוות שבקרוב תיערך במקום חפירת הצלה לתיעוד מדעי של הממצא.

מבנה עתיק שנחשף בחוף אשדוד בעקבות הסערה האחרונה. הצילום באדיבות רשות העתיקות

צילום נוסף של המבנה שנחשף בחוף אשדוד בעקבות הסערה האחרונה. הצילום באדיבות רשות העתיקות

אך התגלית החשובה ביותר נחשפה במקרה כ3 ק”מ מצפון לתל אשקלון.

נחמיה ענבר הוא תושב ותיק של אשקלון, והוא מכיר היטב את קו החוף שלה.

ברגע שהסופה שכחה הוא יצא לראות את תוצאותיה על קו החוף.

“תחילה הלכתי לאורך קו החוף אל מול התל, היכן שהחוף הציבורי. סוכת המציל נהרסה לחלוטין, והחוף היה מלא פסולת”.

“למחרת סרקתי את החוף לכיוון צפון. כשלושה ק”מ מצפון לתל, לאורך הצוק שמתחת למלון הולידי-אין, טיפסתי על קירות הצוק, ושמתי לב לקטעי רצפת פסיפס וקצה אבן שיש מעוגלת. הסתקרנתי, והתחלתי לחשוף את האבן, ולתדהמתי גיליתי שזהו הבסיס של פסל שיש יפיפה של דמות נשית, שמור כמעט במלואו!”.

נחמיה התקשר לחבר, ולמשטרה. המשטרה כיוונה אותו לרשות העתיקות. זו שלחה נציג שהופיע רק לאחר כמה שעות, אך לאחר שהוא אישר שמדובר אכן בפסל עתיק, התקשורת הוזמנה לתעד את התגלית יוצאת הדופן, וסיפור הגילוי דווח באותו ערב בכל רשתות הטלויזיה.

פסל השיש הרומי שנחמיה מצא בחוף אשקלון בעקבות הסערה. הצילום באדיבות נחמיה ענבר

נחמיה ליד הפסל שמצא על חוף אשקלון בעקבות הסערה. הצילום באדיבות נחמיה ענבר

קליפ שנחמיה ענבר צילם בעת חשיפת הפסל

העריכה המטופשת באחריותי..

“אז איפה הפסל עכשיו?”, שאלתי אותו.

“הם לקחו אותו “לאנליזה” במעבדות שלהם”, הוא ענה. “אני רק מקוה שבסוף הפסל יוצג במוזיאון הארכיאולוגי שלנו באשקלון.”

.

האם נחמיה מצא שריד של האתר “מיומאס”?

אך האם ניתן לשער את הקונטקסט של התגלית?

הפסל התגלה כאמור בקרבת רצפת פסיפס, וכנראה בסביבה התגלו גם עמודוני בית מרחץ. יתכן ובית מרחץ זה היה מבנה מרכזי במתחם “מיומאס של אשקלון”.

מקורות עתיקים מלמדים אותנו שליד אשקלון היה אתר בשם “מיומאס”. בתקופה הרומית היו כמה אתרים ב”מיואמס”, ולכולם היתה אותה פונקציה – מרכז לחגיגות מים ופוריות. באנטיוכיה היה מרכז שכזה, ובו מידי שנה היו חוגגים 30 יום בהוללות והתפקרות לאפרודיטה ודיוניסוס. המקורות ההיסטורים מלמדים שאתרים דומים פעל ליד קיסריה, עזה, ואשקלון.

הפעילות בפסטיבלים הללו נחשבה למאד לא מוסרית בעיני הממסד הנוצרי (ראה גם תאור עתיק של החגיגות הללו למטה), ובמהלך התקופה הביזנטית (מאה רביעית עד שביעית לסה”נ) הם נסגרו בהדרגה.

האם הפסל שהתגלה הוא חלק מאותה “מאיומס שליד אשקלון”?. דבר זה הוצע עד כה במחקר, אך ללא הוכחה של ממש.

עדות שאזור זה היה מיושב בעת העתיקה נחשפה כבר ב1967, כאשר הארכיאולוג וסיליוס צפיריס חשף מעל לצוק כנסיה מהתקופה הביזנטית.

כנסיה ביזנטית שנחשפה ב1967 מצפון לתל אשקלון

שמא כנסיה זו נבנתה בכוונה במקום זה, לאחר שהמנהל הנוצרי-ביזנטי הצליח להביא לסגירת מרכז הפולחן הפאגאני הקודם שהיה במקום?

רק חפירה מסודרת של אזור המצוק תוכל לענות על שאלות שכאלו.

ומוטב שחפירת ההצלה תתבצע באזור זה בהקדם, לפני שסערות נוספות יפגעו בעתיקות אתר זה, ואתרים נוספים לאורך קו החוף.

.

===========================================================

נספח: עדויות היסטוריות לפולחן ה”מאיומס”

בתקופה הרומית המאוחרת רווח פולחן פריון בשם “מאיומס”. כך למשל יוחנן כריסו סטומוס (“בעל פה הזהב”) הנוצרי מתאר ב390 כך את חגיגות המאיומס שהתקימו באנטיוכיה:

“ואתה השומע משעזבת את המקור הזה את ישו, אתה רץ אל התיאטראות להתבונן בנשים שוחות המציגות ערוותן . אתה שזלזלת במקור הדם [של המיסה].. רץ למקור שטני.. להעריץ  זונה שוחה ומטביע תוך כדי כך נפשך. כי מים אלה הם ים של הפקרות שאינו מטביע את הגוף, אלא מביא לטביעת הנפש. הרי היא שוחה כולה ערומה ואתה המתבונן שוקע בתהום ההפקרות. כך עשויה רשת השטן, לא את אלה היורדים בעצמם למים היא מטביעה, את אלה היושבים למעלה והצופים בהם בתיאטרון וחונקת אותם חזק יותר מפרעה שטבע בים עם סוסיו ורכביו. לו היה אפשר לראותן הייתי מראה לכם מה רבות הן הנשים הצפות על מים אלה, כפי שצפו פעם גופותיהן של המצרים. מכאיב פחות לעבור בלי פגע את הים האגאי והטירני, מלראות את ההצגה הזאת. ראשית השטן כל הלילה ממלא את הנפש צפייה להצגה, אחר כך הוא מציג את מה שהשתוקקו לו, כובל אותם בכבלים והופכם לעבדים גם אם לא באת במגע טמא עם הזונות, אל תחשוב שאתה נקי מן החטא, כי חטאת חטא מלא התאווה בלבד אם אכן נלכדת בתאווה, אתה משלהב את הלהבה ביתר שאת [...] שוב אל כבודך האמיתי, נוס מים האש ומנהר השאול הבוער, ברח מן הבריכה בתיאטרון, כי הבריכה הזאת סופה באותו ים, ובאלה הנלכדים בה היא המפרנסת את הדלקה שבאותה תהום עמוקה. אם המתבונן באשה בתאוה טמאה נעשה לנואף שלה, הרי על אחת כמה וכמה נעשה לנואף מי שאינו חושש להביט בחמוקיה הערומים לחלוטין [...] אם תמשיך לעסוק בדברים האלה [...] לא אעצר עד שהתיאטרון השטני הוא יהרס ותטוהר הקהילה של הכנסיה”.

מקור נוצרי אחר בשם מלאלאס, מתאר גם הוא את חגיגות באנטיוכיה, ולפי עדותו הוא נעשה אחת לשלוש שנים, נמשך שלושים יום (..) , והיה לכבור אפרודיטה ודיוניסוס.

מקור הפולחן רומי, ופעילותו היתה מעוגנת בתרבות רומא. צו מימי קומודוס למשל כולל אספקה סדירה של נרות, מנורות, וציוד אחר הנדרש למאיומס. מהצו ניתן להבין שהרבה מהפעילות התרחשה בלילה..

החכמים היהודים התנגדו לחגיגות המאיומס. רבי חנן בבראשית רבא (לז,ה) הביע דעה ברורה ביותר  על המאיומס באשקלון:

“נעשה בכרכי ים מה שלא נעשה בדור המבול“.