לזכרם
פרופסור אהוד נצר ז”ל
אהוד בטח היה מסתייג מהצורה הדרמטית בה אני אוהב לתאר בסיורים שאני עורך בהרודיון את חיפושיו אחר קברו הורדוס האבוד.
צנוע, פשוט, תכליתי. הוא רק רצה למצא את הקבר.
איש מעש מראשית דרכו, אהוד התחיל את דרכו כארכיטקט, והיה שותף לתוכניות הבינוי והשיקום של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. ככל שידוע לי הקריירה הארכיאולוגית שלו התחילה באופן לא מתוכנן, כאשר שמע על משלחת החפירות של ידין למצדה, וביקש להיות שרטט המשלחת.
הוא נדבק חזק בחיידק הארכיאולוגיה, והחיבור עם ארכיטקטורה הביא אותו להתמחות באריכטקטורה עתיקה, ובמיוחד בזו של האישיות הבונה ביותר בא”י בעת העתיקה – הורדוס “הגדול”.
והוא חפר, וחקר, והרצה, ולימד רבות על הורדוס, ארכיטקטורה, וארכיאולוגיה.
ב2007 קנה אהוד תהילת עולם לאחר שהכריז, לאחר שנים רבות של חיפוש, על גילוי קבר הורדוס בהרודיון, ערב יציאתו לגמלאות.
איזו תגלית חשובה וראויה לאהוד!
אך כפי שידוע לכל, תגלית זו גם הביאה למותו הטראגי והמיותר כל כך. ב2010, עת ישיבת צוות החפירה בהרודיון, התמוטט הקיר עליו ישב, והוא נפל ונפצע קשה בראשו, וכעבור כמה ימים נפטר.
יהי זכרו ברוך!
פרופסור חנן אשל ז”ל
אח אח, איזו שנינות!, איזו ידענות!. חנן היה אנציקלופדיה מהלכת. הידע שלו היה רב-תחומי ורב גוני. גם תנ”ך, גם יוספוס, גם משנה, גם ארכיאולוגיה “קלאסית” (קרמיקה וקירות), גם מטבעות, וגם מגילות ים המלח.
חנן היה גם “ספוג”, גם “כמעיין המתגבר”, וגם “בור מים שאינו מאבד אף טיפה”.
ומעל הכל הוא היה צנוע, ענייני, נעים הליכות, ובר שיח. עצותיו היו חכמות ומחכימות.
מחלת סרטן הכריעה אותו ב2010, והוא בן 52 בלבד.
יהי זכרו ברוך.
פרופסור אברהם נגב ז”ל
אברהם כבר היה בגיל גמלאות כאשר התחלתי את לימודי ב1991, אבל הספקתי לעשות אצלו קורס אחד על, איך לא, הנבטים והנגב.
הפניה כעבור שנים מביתו, אילת נגב, לערוך ספר חדש שכתב היתה כבוד גדול בשבילי. בילינו יחד שעות בביתו בניות, מלבנים סוגיות שעלו מהקריאה של זכרונותיו ומאמריו.
לצערי הספר לא יצא לאור. אילת גנזה את הפרויקט. וכעבור כמה שנים המחלה גנזה את אברהם.
אך היו לי לא מעט “שעות נגב”, ובהם התועדתי לאישיותו יוצאת הדופן של אברהם – חקלאי “קשה עורף” מחד, ואינטלקטואל יוצא דופן מאידך; איש שטח, איש מדבר, איש מחקר, איש שיחה ושיח, איש יקר.
יהיה דכרו ברוך
פרופסור דן בר”ג ז”ל
כאשר נועם הציע לי משרת עוזר אוצר אוסף המטבעות של האוניברסיטה העברית חששתי, כיון שהאוצר היה המרצה הקשוח, פרופסור דן בר”ג.
ה”בוס” החדש שלי תחילה היה ספקן לגבי יכולותי, אך בהמשך נרקמה בינינו מערכת יחסים חמה ואוהדת, ששיאה כאשר דן הציע לי לפרסם את אוסף מטבעות היטורים הנדיר שהוא רכש לאוסף המכון כעבודת גמר.
היה זה כבוד גדול לחקור ולפרסם מטבעות אלו בהנהגתו, ובהמשך דן אף עודד אותי לפרסם מאמר שהתפתח ממחקר המטבעות הללו.
דן עצמו עבר אז תקופה לא קלה של גרושים, ובשלב מסוים הסתגר מסביבתו. בהמשך מחלה הכריעה אותו, והוא בן 74.
תמיד אזכור לו לטובה את שנינותו, למדנותו, וחוש ההומור היחודי שלו.
יהי זכרו ברוך
פרופסור יזהר הירשפלד ז”ל
את יזהר היכרתי לראשונה בקורס על מנזרי מדבר יהודה. נושא שהוזנח מחקרית למעט מחקרי צ’יטי בימי המנדט זכה לתנופה תחת ידיו של יזהר ויוסי פטריך יב”ל. למרות דיבורו המונוטוני משהו, הוא היה מרצה מרתק, חושף את הקהל לתופעה הביזארית של נזירות במדבר יהודה במהלך התקופה הביזנטית.
בהמשך היה לי הכבוד להצטרף למשלחת של יזהר בחפירות עין-גדי, והייתי מנהל החפירה של החושות שמעל נחל ערוגות. ב2001 אף ניהלתי חפירה לימודית במשולב עם החפירות.
לתאוריה שלו כי החושות מעל נחל ערוגות הם שרידי מושב האיסיים ממש לא הייתי שותף, אבל אלו ויכוחים נהדרים היו בינינו!. אף נסיעה מירושלים לעין-גדי לא היתה משעממת..
מחלת הסרטן הארורה לקחה אותו ב2006, והוא בן 57 בלבד. יהי זכרו ברוך.
* דברים לזכרו מטעם חברי משלחת טבריה ראה כאן.
פרופסור יעקב משורר ז”ל
בית יפה בתלפיות, קומה שניה, חדר עמוס ספרים. את רובם אני מזהה מהספריה לארכיאולוגיה. כולם בתחום אהבתו הגדולה של יעקב- נומיסמטיקה. וכשאני מציג ליעקב את תחום המחקר שלי (מטבעות היטורים), נפקחות עיניו. הוא מוציא קלסר יחודי ובו תמונות של מטבעות שהוא גזר ואסף. הוא מציג בפני תמונות של מטבעות יטורים שלא היכרתי. מתפעל מהמטבעות שאני איתרתי.
יעקב תמיד שידר תחושת איכפתיות שהמריצה אותי להמשיך ולהתמקד בחקר מטבעות עתיקים.
ולולא מחלת הסרטן הארורה מי יודע, אולי הייתי נשאר בתחום.
הוא נשאר בתחום, עד כלות כוחותיו, ועד היום הוא האיש המזוהה ביותר עם מטבעות עתיקים, במיוחד מעם טבעות היהודים.
אבידה גדולה, גם במישור המקצועי, גם במישור האישי.
יהי זכרו ברוך.
גיל דדון ז”ל
ואיך שירד החושך התחיל גם לרדת גשם. אני עם מ”ק על הגב וחגור מלא צריך לצאת עכשיו לסיור סביב המחנה. פשוט טירוף.
אבל אי אפשר לבוא בטענות למפקד, כי הוא אחד מאיתנו.
גיל דדון היה בן גילי, נשוי טרי (כמוני), ועם תינוק חדש בבית (כמוני).
וגיל פשוט אהב את הצבא והמילואים, ונראה לי שאפילו שמח כשמינו אותו להיות מ”כ.
הוא פיקד על הסיור.
אז יצאנו. הזענו ונרטבנו וקיללנו וצחקנו מהטירוף של ללכת בחושך ובגשם, “כי זו הפקודה”.
וביצענו המשימה, ללא ארועים מיוחדים.
אחרי כמה ימים מחבל על אופניים התפוצץ על כח בצומת המובילה לנצרים.
4 קצינים נהרגו.
לא ממש היכרתי אותם.
אני לא מקנא במי שכן.
נכנסו לרמת כוננות מטורפת. היינו מסתכלים על הסביבה רק מאחרי בטונדות ועם הכוונות בין העיניים. פתחנו באש על כל שיח שזז.
שרק ינסו להתקרב אלינו שוב.
ולמרות זאת, באמצע הלילה של ה19 לנובמבר 1994 עברה מכונית בצומת נצרים, וירתה על העמדה תוך כדי תנועה.
כדורים ספורים נורו, באש לא מכוונת.
כדור אחד בלבד מהם פגע.
בגיל.
בן 26 היה בנופלו.
הוא הותיר אחריו אלמנה ותינוק מתוק, עם עיניים עצובות.
יהי זכרו ברוך.
וה’ יקום דמו.
